<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף כב.</h2>
אלו שאילות שנשאלו מלפני רבינו האיי גאון ראש ישיבה ורבינו שרירא גאון ראש ישיבה. וששאלתם בעניין שני אחים שנשתמד אחד מהם והלך לו למרחוק ונשא גויה אחת ונשתקע שם ונשא (שם) אחיו אשה ומת בלא בנים. ילמדנו רבינו אם יש לו לאשתו תקנה ואם לאו. כך ראינו שאין לה תקנה עד שיחלוץ לה אותה משומד. דתנן מי שיש לו (בן) [אח] מכל מקום זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר, חוץ (ממה) [ממי] שיש לו [אח] מן השפחה ומן הנכרית, ודוק[א] שפחה ונכרית שאין תופסין קידושין. שפחה כתיב, האשה וילדיה תהיה לאדניה. נכרית, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי אמ[ר] קרא כי יסיר את בנך מאחרי, בנך הבא מישראל[ית] קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה של גויה. דהא לא אמר כי תסיר את בנך, אלא בנה א[ף] ע[ל] פ[י] שהוא בנך. שמא ימשך בנך הנולד מן הישראלית אחריו. אבל זה האח המשומד הורתו ולידתו בקדושתו היו. הרי הוא זקוק לייבום ולא תוכל להינשא עד שיחלוץ לה.
<h2>דף מז:</h2>
משומד שחזר בו ודאי מלקות צריך דהא (עבד) [עבר] ליה כמה עבירות, עשה ולא תעשה וכריתות ומיתות בית דין, טבילה לא צריך דלאו (גוי) [גר] הוא דצריך טבילה, דעיוליה מגיותיה דהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה דצריך לעייליה בקדושה של ישראל (דהאי) [והאי] בר ישראל הוא וה[ו]רתו ול[י]דתו בקדושה ולא צריך טבילה. [דאפילו גר דמל וטבל אי הדר לגיותיה לא צריך טבילה כי הדר אתי] כדאמרינן טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר.
דין משומד לגרש את אשתו. וששאלתם, ישראל שנשתמד מהו (לגרש) [שיגרש] את אשתו כשהוא משומד. מי אמרינן כיון דאי קדיש הוו קידושי[ן], גיטו נמי הוי גט, או דילמא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. הכי א[י]תחזיאת לנא מילתא דהמגרש את אשתו כשהוא משומד (ו)גיטו מעליא הוא וכשר הוא, סוף סוף ההוא קידושי קמייתא דקדיש [בגווה] בההוא לישנא קא מגרש. אילו מקדש השתא כשהוא משומד מי לא הוו קידושיה קידושין. ועוד מאי תקנתא דבת ישראל ענייתא תתיסר לעולם. אשכחינן דאקילו רבנן לענין עיגונה בכמה אנפין דעדיפי מן הכין וכל שכן הכא דליכא תקנה אלא בהכין.
<h2>דף קו.</h2>
והאי דכתביתון משום מימסר מודעא על גט חליצה, חכמים כמותכם שואלים כי הא עניינא. מודעא לאודועי אונסא הוא ולעניין חליצה בפי[רש] קאמר[ינן] דכופין. ובמתניתין אמרינן וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ[ר] (רוצא) [רוצה] אני [כמו] בחייבי עולות ושלמים דכתב בהו לרצונו. וכדתשאילן אינשי גברא דקא בעי ליבומי וקא צוח ולא ניחא ליה (למיחלק) [למיחלץ] היכא מקבליתון ממריה, לא חפצתי לקחתה. ואמרינן להו, הוא בעי מאי דלית ליה מן דינאי. ולפי[כך] כופין אותו לדינא דקושטא עד דהדר למוטב, ולא בעי מה דלית ליה מן דינא. והוא דמודה והדר ליה הרמנא דבית דין ואמר בפומיה לא חפצתי לקחתה כי היכא דמשכינון חייבי עולות ושלמים עד דמייתי קרבנייהון כרעותהון לקיים כרצונו ולא שקלינן מן ממוניהון חייוביהון ומקרבינן עד דבעי הוא לרצונו ומקריב וכדאמרין בית דין דאנן אכפינן ליה הא אונס ידוע ולא מהני מודעא ולא מקבל מודעא לבטילי גט חליצה לעולם ולא שוי (מיירי) [מידי] והא קאמרינן, דחליצה מוטעת כשירה וחליצה מעושת [פסולה], כי אמר רוצה אני לא אמרינן דהאי מעושה הוא וכשרינן ליה לההוא גיטא דחליצה ולא מעיינינן במודעא דגט חליצה כל עיקר. וגט חליצה גופיה לאו ממונא הוא דמקבל יבם אנפשיה ולא מידי דמחיל. וגיטא דכתבינן ראייה בעלמא הוא ומודעא לא מהני בגווה בתר דאמר לא חפצתי לקחתה ואמרה היא מאן יבמי וכו' ושלפה ליה לסנדליה מכרעיה וריקא על ארעא באפיה ואמר דייני חלוץ דנעל וחותמין שהרי על פירוש מעשה דלאו שטרא דעל יבם הוא במידי.
<h2>דף קכא:</h2>
אם החרש תחרישו בעת (הזות) [הזאת], לפי שנאמר [ירמיה ל'] עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. ולכך נאמר [אסתר ד'] בעת הזאת. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו. וכי יש צום שאוכל ושותה, ולמה נצרכה לומר כן, אלא אמרה, [צומו] על שאכלתם ושתיתם מסעודת אחשורוש. והמשל אומר, קורא קילתא, אכלין (בקדירה) [בקורא] ולקין בקילתא. יכול שיהיו מתענין שלשה ימים, לילה ויום, ולא יהא מתים. אלא שהוא מפסקת מבעוד יום. (ולילה בימים). [ולמה שלשה ימים] לפי שאין הק[דוש] ב[רוך] ה[וא] מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים.
